"כל נדרי" לזכר הבן... סיפור מופלא

באחת מטיסותיי מניו יורק לבקר את קרוביי בארץ ישבתי ליד יהודי בשם ויינשטיין שאכל בשר לא כשר. לאחר שסיים את ארוחתו פניתי אליו ואמרתי: "תסלח לי, אדוני שאני מתערב בעניינים לא שלי, אבל לבטח אתה יודע שאפשר להזמין ארוחה כשרה...". פניו התאדמו וענה לי בכעס: "אני לא אוכל כשר ביודעין, אני עובר על כל המצוות הכתובות בתורה... אני הפסקתי לשמור מצוות מאז אותה מלחמה ארורה, אם כתוב בתורה שצריך לשמור את השבת, אני מחלל שבת בכוונה תחילה"!... ותוך כדי כך הראה לי את המספר שהיה חרות על ידו; "אני מצטער אדוני שהערתי לך", עניתי בגמגום. "זה בסדר, בחור צעיר, אתה לא יודע מה זה לעמוד למִפקד מספר פעמים ביום, כשלצדך בנך, ואתה מתפלל שלא יקחו אותו ממך. שמרתי על כתריאל מכל משמר, והוא היחיד ששרד לי מכל משפחתי, גם החבר'ה סייעו לי במשימה הקשה הזאת. עד שהגיע היום הארור"..., השתנק האיש ודמעות נקוו בעיניו. "מה קרה לבן שלך"? – "זה היה מִפקד לאחר שכמה אסירים ברחו מן המחנה, חיילים מלווים בכלבים הסתובבו בין השורות; אימצתי את ידו של כתריאל אלי בחוזקה, עד שהרגשתי שדמו קפא. צעקות ונביחות, מלקות וסטירות היו מנת חלקנו, ופתאום נעו האסירים לאחור מתוך אימת הצוררים: חלקם נפלו, כשהם נרמסים תחת רגלי האחרים, חלקם קיבלו מלקות, כשהכלבים מסייעים ב'מלאכה'. מתוך ההמולה, הצרחות וקולות הירי איבדתי את בני. רצתי הלוך ושוב, אך את בני לא מצאתי. אחד החברים סיפר מאוחר יותר שראה קצין אס. אס יורה בכתריאל בני"... דממה שררה בינינו במשך דקות, ואז סיים מר וינשטיין: "ובתום המלחמה הפכתי להיות אפיקורס". לא הגבתי. בנתב"ג נפרדתי ממנו לשלום.

לאחר כארבע שנים חזרתי לביקור נוסף בארץ הקודש. היו אלה 'הימים הנוראים', ולא צריך לספר לכם על אווירת היראה והקדושה שאופפת את השכונות החרדיות בערב יום הכיפורים. והנה אני מתהלך ברחוב, עטוף בטלית, בדרכי לתפילת 'כל נדרי'. ומה רואות עיניי? גבר זקן יושב על ספסל תחנת אוטובוס, כשהוא מעשן. ניגשתי אליו. "צום יוה"כ התחיל כבר, וזה לא ראוי שאתה מעשן ב"... קפאתי על מקומי – זיהיתי את האיש – זה היה מר וינשטיין. "שלום מר וינשטיין, חתימה טובה", אמרתי. הוא הביט בי, אך לא ענה, "הסיפור על כתריאל לא נתן לי מנוחה, ומאז הטיסה ההיא אני חושב עליך מדי פעם". "ואני... אני, סוחב אתי את היום הנורא ההוא יום יום שעה שעה, ואיך אתה חושב, אני מרגיש ביום הזה, אה, תגיד לי"! השיב, כשהוא זורק את הסיגריה וממרר בבכי. ישבתי לידו שעה קלה ואח"כ אמרתי: "מר וינשטיין, אתה יודע שעוד מעט נתחיל בתפילת 'כל נדרי', ובית הכנסת יהיה מלא באנשים שבאים במיוחד לתפילת 'יזכור', כשכל אחד מזכיר את בני משפחתו שנפטרו או שנרצחו. אולי זו ההזדמנות להיזכר בנשמתו הטהורה של כתריאל למשפחת וינשטיין, בוא אתי ונתפלל ביחד לעילוי נשמתו של כתריאל, היום הקדוש הזה הוא הראוי ביותר להקים לו 'יד ושם' ". מר וינשטיין מחה את דמעותיו וקם; וכשהוא מאמץ את ידי בחוזקה, הלכנו שלובים לעבר בית הכנסת.

החזן הזכיר רשימת שמות שנתנו לו המתפללים, כשהגיע תורו של מר ויינשטיין ביקש להזכיר את בנו כתריאל בן אברהם שנהרג על קדוש השם, החזן חזר על המילים: הקדוש כ-ת-ר-י-א-ל בן א-ב-ר-ה--- ואז צעק בקול: אבא!! והתנפל אביו בחיבוקים ונשיקות תוך כדי הזכרת הנשמות. האב פגש את בנו שחשבו למת אחרי שנות פרדה רבות!!
מתברר שהבן לא נורה למוות ע"י הנאצי.